הפילוסופיה הסינית וכל הפרקטיקות הרוחניות שלה מכוונות לחיפוש "הדרך הנכונה" (ה"דאו"), בשונה מהפילוסופיה המערבית שמתמקדת בחיפוש האמת ובשאלות של מוסר – טוב מול רע, הפילוסופיה הסינית היא בעיקר מדריך אתי ומעשי לאדם.
זו למעשה תורה לחיים נכונים, שאדם צריך לכוון את חייו כדי להגיע לשלמות ובריאות.
הפילוסופיה הסינית בניגוד למערבית לא ייחדה את האדם מהטבע, אלא ראתה בו חלק בלתי נפרד מהמערכת הקוסמית, כפוף לאותם חוקים ומתקיים בתוכה במערכת יחסי גומלין הדדית של השפעה.
הרפואה הסינית שהתפתחה מתפיסה זו ראתה בו מיקרוקוסמוס (משקף את העולם), באמצעותו היא יכולה היתה לפרש מצד אחד את היקום ותופעות הטבע שבו, מצד שני דרך ההתבוננות בתהליכי טבע להבין תופעות פיזיולוגיות ונפשיות באדם. (ביטוי לתפיסה זו ניתן לראות בטרמינולוגיה של הרפואה הסינית בתיאור של פתולוגיות, הלקוחה מתיאור תופעות טבע, כמו יובש, לחות, חום, קור).
הצורך האנושי להבין את מהות האדם ואת הדינמיקה של התהליכים ביקום, הוביל להתפתחות של זרם מרכזי בפילוסופיה הסינית הנקרא "דאואיזם". הדאואיסטים הניחו שיש מהות אחת הטבועה בכל הדברים, ממנה נגזר הכל, הם כינו אותה "דאו" – "האחד". הם לא ניסו לאפיין את ה"אחד", אלא להכיר בנוכחותו ולתת לו הגדרה מופשטת כמהות כל הדברים.
עפ"י התפיסה הדאואיסטית "הדאו" מייצג ביקום את ה"אחד השלם" (שאינו מוגדר), בתוכו מתקיימת קוטביות דואלית של "היין והיאנג", וממנה נוצרים כל שאר הניגודים המאפשרים את התנועה, את השינוי ואת יצירת העולם.
"דאו" הוא "האחד", הוא הבסיס לתנועה היחסית של "השנים" (היין והיאנג), והוא שמאפשר את הבריאה של "השלוש" (מים, אדמה, שמיים), הוא הבסיס לכל הצורות הגשמיות ובמקביל גם המהות האנרתית המגדירה כל תהליך של יצירה ובריאה" (לאו דזה, פילוסוף דאואיסטי).
"הדאו" הוא היסוד הראשוני הטבוע בכל הדברים, הוא מהות כל הדברים – הוא גם יסוד וגם אנרגיה, הוא גם מקור הבריאה וגם מקור הכליה (יצירה והרס בפילוסופיה הסינית מאזנים אחד את השני ותומכים בעולם במידה שווה – מיתה של יצור חי מאפשרת חיים של יצור אחר), בתוכו מתקיים היין ויאנג, המאפשרים, בקוטביות שלהם ובהיותם משלימים אחד את השני, את התנועה ואת חיים.
מתוך פילוסופיה זו התפתחה תורת חיים ורפואה, שהפרקטיקה הרוחנית שלה נועדה לחבר את האדם למהות הראשונית הזו של הסדר הבריאתי, כדרך חיים וכשמירה על בריאות.
הרפואה הסינית על כל צורות הטיפול שבה מכוונת לחיבור התודעתי והגופני הזה עם "הדאו", דרך התנועה ההרמונית של הצ'י. לכן היא נתפסת כדרך חיים, ולא במובן המערבי של רפואה המטפלת בחולי, כי אם דרך לחיים בריאים ומאוזנים.
